היא מגיעה למשרדי באחד מימי חודש פברואר הקרירים עם השמש השקרנית בחוץ. אישה נאה בשנות הארבעים לחייה, שדופה. לבושה בג'ינס שחור, גולף דק גם הוא שחור ונעלי סטילטו בצבע ניוד – מראה קלאסי. אני מניחה ששלומך לא להיט, אני פותחת. היא מהנהנת בחיוך מבויש עם ברק בעיניים, שמחבר אותי אליה בשנייה. תתחילי, אני אומרת. איני כותבת בשלב הזה, רק מקשיבה. קובי ואני יחד מהצבא, מעל עשרים שנה. מאז הכרותינו, לא עזבנו זה את זו. הקמנו עסק לטקסטיל בגיל צעיר, פשטנו את הרגל. בכוחות משותפים הצלחנו להתרומם ולהתבסס כלכלית חזרה. היום אנו מתגוררים בוילה באשדוד, ומייצאים שמלות כלה לאירופה ועכשיו הוספנו את ארצות הברית. תוך כדי נולדו לנו שלושה ילדים, שתי בנות ובן שעומד להתגייס לצבא. שיהיו בריאים. היא לא מזילה דמעה. עכשיו שהכל רגוע והילדים גדלו, הסתובב לו משהו בראש. תביני היא אומרת, אנחנו יחד מגיל 18, כל יום וכל היום יחד. הוא רצה שאהיה רק שלו, לא הסכים לחלוק אותי עם איש. התרגלתי. אין לנו כמעט חיי חברה, אולי שני זוגות מכל החיים. מעולם לא הייתי טיפוס של חברות ובתי קפה. לפני חצי שנה היתה לו מסיבת מחזור לגיל 40 .אני חושבת שזאת היתה הפעם הראשונה שהלך לאירוע בלעדי. למחרת בבוקר ביקש ממני לפתוח לו חשבון פייסבוק. הוא הכי לא טכנולוגי בעולם. כל כך שמחתי עבורו שרוצה לחדש קשרים שנותקו. בחודש שעבר נסע פעם ראשונה לבד לחו"ל. אמר שזאת תערוכה קטנה באמסטרדם ויוכל להסתדר בה בלעדיי, ואני בלאו הכי שונאת טיסות. הופתעתי וזה הרגיש לי מוזר. התעלמתי. את יודעת איך זה, היא מוסיפה, אני אדם שמנסה לא להקשות, לחיות ולתת לחיות . בנסיעתו, כמעט שלא שמעתי ממנו. כשביקשתי תמונה של הבוט שלנו בתערוכה, קיבלתי תמונה של שנדוליירות שנראו לי כמו התיקרה של סלפרידג'ס בלונדון. זה כבר היה לי מוזר. מיד שנכנס הביתה מהנסיעה, התעוררתי וחקרתי אותו. הוא התנפל עלי וצעק שאין לי אמון בו. מספר ימים לאחר מכן, גיליתי בכיס האחורי של הגינס שלו שני כרטיסים מהופעה של אדל בלונדון.

כל הדם זרם לי בבת האחת מהראש לקצות האצבעות.